Page 32 - gidon_bartal
P. 32
החתוכים מהתערובת של הפרות שהייתה באסם, ואוכלים אותם. כשהייתי בכיתה ז', בשנת בר־המצווה, קיבלתי מהדוד שלי ִחי ֵלּק (יחיאל), אח של אימא, אופניים מגרמניה. את האופניים הייתי חייב למסור למחסן האופניים המשותף של כל הקבוצה. אני זוכר עד היום שהיה ילד אחד שקיבל אופניים, ומאחר שאימא שלו אסרה עליו להעביר אותם למחסן האופניים המשותף, הם נשארו אצלו. מאוחר יותר, כשלמדתי ברחובות אחרי הצבא, עוזי נתן לי את האופניים האלו שעדיין היו כמו חדשות ונסעתי איתן מהדירה שגרתי בה לפקולטה. בזמןשלמדנובמוסדעבדנומדייוםאחרהצוהרייםבקיבוץאובמשקהמוסד.בתחילה,כשעבדתיבמשקהמוסד,היה ֶהשּׁוּ (צבי ג׳) שפלר, בעלה של רבקה הגננת, אחראי על המשק. כשרצינו לנוח מעט היינו מתחילים לדבר איתו, ומאחר שלא ידע להפסיק לדבר, היינו מקבלים הפסקות בזמן העבודות הקשות בחינם. הפעם היחידה שחרשתי עם זוג פרדות הייתה כאשר עבדתי אצל ֶהשּׁוּ במשק המוסד, ומאוד הייתי גאה בעצמי שהוא סמך עליי ונתן לי לנהוג בפרדות ביד אחת ולהחזיק את המחרשה שלא תצא מהתלם ביד השנייה. מאחר שבתקופה זו כבר ידענו לנהוג על טרקטור, נהגנו לסחוב מכוניות ולנהוג בהן. הכי נחמד היה לקחת את האוטו של נתן פלד. עוזי פומרנץ הקפיד שנחזיר את האוטו בדיוק למקום שממנו נלקח. פעם אחת אפילו סחבנו את האופנוע של חיים בן יעקב ונסענו איתו עד משמר העמק. מניה פלד הייתה המטפלת שלנו במוסד. היא נהגה לומר: "כשאני פותחת את הדלת בבוקר כל כך מחניק פה, שאפשר לחתוך את האוויר עם סכין". היא דאגה שפעם בשבוע לפחות נשטוף רצפה עם הרבה מים וגם שנעשה פנלים. בחורף כמובן לא היו מזגנים אלא תנור שפעל על נפט והיה מסריח מאוד. כשמישהו ניסה להציע לכבות את התנור ענו לו במשפט קבוע: "הרבה אנשים כבר מתו מקור אבל אף אחד עוד לא מת מסירחון". עד לגיוסנו לצבא בנובמבר 1954 עבדנו בקיבוץ. אני עבדתי בפלחה ואני זוכר שבאותו זמן קיבוץ שריד עיבד שטחים בנגב על יד קיבוץ אורים. מובן שאנחנו, בוגרי המוסד, עזרנו בעיבוד השטחים בנגב והיינו עובדים שם על הטרקטור במשמרות של יום ולילה. לילה אחד חזרתי עם אבי ברעם ממשמרת שנייה בקומנדקר שנהגנו בו, כמובן בלי רישיון נהיגה. אבי נהג ואני ישבתי על ידו, והיה לנו גם אקדח לכל מקרה שניפגש עם מסתננים שהיו אז בשטח. פתאום ראיתי באלומת האור של הקומנדקר ארנבת שנלכדה ולא יכלה לצאת מאלומת האור, אנחנו נסענו אחריה מהר יותר כדי שהיא תרוץ מהר יותר ואני לקחתי את האקדח וניסיתי לצוד אותה. הקומנדקר היה פתוח, יריתי באקדח מספר יריות על הארנבת כדי לפגוע בה תוך כדי נסיעה, כמובן, ללא הצלחה, והיא הצליחה לצאת מאלומת האור ולברוח. כשהגענו לקיבוץ אורים, למגורים שלנו, כל הקיבוץ עמד על הרגליים - הם שמעו את היריות ולא ידעו מאין זה מגיע, וכאשר סיפרנו שהיריות היו שלנו קיבלנו על הראש, אבל זו הייתה חוויה. 31 גדעון ברטל סיפור חיי
