Page 89 - gidon_bartal
P. 89
המתיישבים באזור. כל הכיתה קיבלה ריתוק של שבועיים על עבירת משמעת קלה. לפני שהריתוק נגמר, תפס המ"מ את ירדן כשהוא קורא עיתון באמצע השמירה, וירדן קיבל שבועיים נוספים של ריתוק. באותה תקופה עבדתי בקרן השומר הצעיר והתייעצתי עם רכזת הביטחון של התנועה בשאלה מה אני יכול לעשות כדי לשמח את ירדן. היא הסכימה איתי שהדבר הטוב ביותר שיכולתי לעשות הוא לנסוע לחברון ולבקר אותו. בשבת בבוקר נסעתי לבקרו. הגעתי למחסום בבית לחם. שם אמרו לי שבשבת אין תנועה של ישראלים על הכביש (כולם דתיים). לכן חיכיתי שם לסיור של הצבא כדי לא להיכנס עם הרכב לבדי לחברון. כשהם הגיעו נסעתי אחריהם. הדרך הייתה מאתגרת ומלאת חוויות כזריקת אבנים על ג'יפ הסיור, אך בסוף הגעתי בהצלחה עם הפינוקים שעינת הכינה לירדן. ירדן התקדם בתפקידים והיה רב סמל של הסוללה ושירת ברמת הגולן. לאחר מכן הוא שירת בגבול לבנון, בזמן מלחמת לבנון. באחת השבתות צלצל הטלפון מהצבא. היה זה מפקד הסוללה של ירדן שאמר לי: "הבן שלך נפצע ונשלח לבית החולים בנהריה". כמו כן הוסיף ש"כאשר נדע פרטים נוספים, נתקשר אליך." (ואני עדיין מחכה לצלצול...) מייד בסיום השיחה נסעתי לבית החולים. לא ידעתי מהי חומרת הפציעה ובראשי רצו מחשבות רבות. כשהגעתי ראיתי שירדן נפצע בידו. הוא היה ש"ג בשער באותה השבת ומצא משהו על הרצפה. התברר שזה היה נפץ חי. ירדן התחיל לפרק אותו והוא התפוצץ לו ביד. בסרטון שחוה וילדיי הכינו לי לכבוד יום הולדתי ה-70 אמר ירדן: "אני את הפיס שלי כבר קיבלתי, כשאימא ואבא אימצו אותי", ואני חושב שאת הפיס השני הוא קיבל בצבא כשהכיר את אדוה, שהייתה מדריכת ספורט של הגדוד והפכה לימים לאשתו. יחד הקימו משפחה עם ארבעה ילדים: עמית, מיקה, שירה ושי. לאחר שחרורו מהצבא, בתמיכתה של אדוה, המשיך ירדן ללימודי הנדסאות וחשמלאות ברופין. 88
