Page 87 - gidon_bartal
P. 87
לוח הזיכרון למשפחת לפידות וברטל, על המקלט בגן המשחקים ליד גן אילן מילה' המקובל בתרבותם שבוצע בגיל 13. הנהג לא חסך בפרטים, והסיפור זעזע את ירדן ואותי ונחקק בזיכרוני עד היום. ירדן, שהיה אז בן 15, דיבר אנגלית שוטפת שאותה למד דרך צפייה בסרטים בטלוויזיה. לילה אחד בילינו במלון חיות - מלון שבו היינו סגורים, והחיות הסתובבו מסביב בחופשיות. בשעה מאוחרת, בסביבות שתיים בלילה, העירו אותנו לצפות במחזה נפלא: קרנף גדול הגיע לשתות ממקור מים באזור, וזה היה מחזה מרגש מפני שנדיר לראות קרנפים בספארי. לפני הצבא טס ירדן לארה"ב לבדו לבקר את חיליק, הדוד שלי בפילדלפיה. ירדן נהנה מאוד מהביקור באורלנדו, שם בילה באטרקציות שונות, ויחד עם בן דודו מוריס, הם הלכו למשחק בייסבול באצטדיון גדול. הייתה להם קבינה מיוחדת על היציע, שבה הם ראו את המשחק על מסך גדול וגם יכלו להסתכל למטה ולראות את השחקנים. עינת הייתה אחרי השחרור מהצבא, בזוגיות עם ינון, והתחילה את חייה הבוגרים. היא נמצאה אז בפרשת דרכים: עדיין לא החליטה מה ללמוד אבל הייתה בטוחה שהיא רוצה לחיות עם ינון בתל אביב. חסרונהּ של אימא, שאיתה הייתה מתייעצת בכל דבר, היה רב. כברירת מחדל בחרה בלימודי מוזיקה ברימון, וביחד עם ינון שכרו דירת חדר בתל אביב. לאחר שנה החליטה עינת ללמוד ריפוי בעיסוק, תחום שבו היא עובדת עד היום. היא עשתה תואר שני בריפוי בעיסוק באוניברסיטת תל אביב, ובזמן זה נולד עידו. אני זוכר שבזמן הבחינות לתואר היא עדיין הניקה, ועופרה ואני, לסירוגין, נסענו איתה לתל אביב כדי להיות שמרטפים לעידו בין הנקה להנקה. 86
