Page 36 - gidon_bartal

פינוי שארם-א-שייח׳ 12.1956 מבצע סיני 1956. אני בשארם-א-שייח׳ צידיו. מפקד החטיבה, שמואל גודר, עצר את האוטובוסים כדי להתארגן לתקיפה. שלמה, הקש"א שלנו, שהכיר את התוואי לפי סיור שערך קודם לכן באור היום כשטיווח את התותחים למרכז המוצב, אמר למח"ט שהוא עוצר רכס אחד מוקדם מדי, ושצריך להתקדם עם האוטובוסים עוד רכס אחד. להוכחה פקד עליי שלמה לירות מטח של פגזים על המטרה. הפגיעה הייתה רחוקה, והמח"ט אמר לשלמה שהתותחים שלו טועים בירי. מובן ששלמה צדק, וכך הסתערה החטיבה על רכס ריק, ללא אויב, וחיילינו התקדמו מזרחה. כאשר הגיעה החטיבה להסתער על אום-כתף עלה כבר השחר, וחיילינו היו חשופים בשטח מול המצרים, שפתחו באש מכל כלי הנשק שלהם, ופגעו בחיילינו. החטיבה התחילה בנסיגה מבוהלת, ושלמה וחולייתו פעלו ללא דופי, הפעילו אותנו, שהיינו עם התותחים כ-15 ק"מ מזרחה מהם. שלמה ביקש שנפגיז את כל המוצב לאורכו בקצב אש הגבוה ביותר שאנו מסוגלים לייצר. אנחנו בסוללה עשינו כמיטב יכולתנו ותוך כמה שעות ירינו כ-1000 פגזים אל המוצב המצרי כדי לאפשר לחיילינו לבצע נסיגה קלה יותר. הייתה זו הפעם הראשונה בתולדות חיל התותחנים שארבעה תותחים ירו כמות כזו של פגזים בזמן כה קצר. לאחר האירוע סיפר לנו שלמה שבמהלך הנסיגה חיילים רבים זרקו את החגור שלהם, וחלק גם את הנשק, וכל אחד נס על נפשו, וכל מסגרות הפיקוד התפרקו. שלמה וחולייתו נשארו הגוף היחידי שעבד והפעיל את האש שלנו כדי לחפות על הנסיגה. לקראת בוקר הגיע כוח חילוץ של חטיבה 37, שכלל בפועל שתי פלוגות טנקים ושתי פלוגות זחל"מים בלבד, מפני ששתי פלוגות הטנקים לא הספיקו להגיע לשטח. שמואל גלינקא, מפקד החטיבה, תקף את המוצב בשעה שלוש לפנות בוקר אור ליום 1.11. הזחל"מים נסעו באור מלא כאשר גלינקא מוביל בזחל"ם הראשון. הם נקלעו לאש מצרית ולשדה מוקשים, נפגעו וחולצו לאחור בקושי רב. גם מתקפה זו נכשלה. בכל מהלך הקרב הפגזנו אש ארטילרית על המוצב כדי לחפות על הכוח של גלינקא. הוא עצמו נפצע קשה בקרב, ומת מפצעיו לאחר מספר ימים בבית החולים תל השומר. 35 גדעון ברטל סיפור חיי