Page 37 - gidon_bartal

באותו יום, 1.11.56, החליט פיקוד הצבא המצרי על נסיגה כללית ממוצבי אום-כתף, ובלילה שלאחר מכן פינה הצבא המצרי את הטנקים ואת כל המוצב. פלוגת טנקים של חטיבה 37 נשלחה לכבוש את המוצב, הפלוגה עברה את המוצב בלי לשים לב והמשיכה מערבה. פלוגת טנקים מגדוד 82 נערכה למארב לטנקים המצריים שהיו אמורים לפנות את המוצב. הם הבחינו בטנקי השרמן המתקרבים אליהם מהמוצב ופתחו עליהם באש. תוך כמה דקות הם פגעו בשמונה טנקים שלנו וגרמו לאבדות, הרוגים ופצועים. טייסי חיל האוויר שהבחינו בטעות הנמיכו טוס, ובסימנים שונים אותתו להפסיק את האש. אותו מארב שריון קלאסי שהפך לאסון חמור, הגדול ביותר במבצע קדש, נלמד בקורס קציני שריון בצה"ל עוד שנים רבות אחריו. במהלך הירי על מוצבי אום-כתף הגיע לבקר אותנו הרב גורן, שהיה הרב הראשי לצה"ל בדרגת אלוף. הוא ביקש לכתוב מסר לשליט מצרים, וכתב על אחד הפגזים: " לעבדול נאסר מהרב גורן"... והפגז נורה. המשך שירותי בדרום סיני בדרום סיני שירתתי במשך שלושה חודשים. החזקנו את השטח והיינו צריכים להיות בכוננות למקרה שמשהו יקרה. יום אחד הצטרפתי לסיור בדיונות ובוואדיות יחד עם הצנחנים. כשישבנו לארוחת הצוהריים אמר פיחוטקה, מפקד פלוגת הצנחנים שלימים היה ראש העיר של רמת השרון: "מי שיגמור את קופסת האפונה יקבל את קופסת הבשר". לבסוף הוא זה שגמר את שתי הקופסאות. אחד המפקדים בשייטת זכה לכינוי "הכריש". יום אחד שמענו בקשר שצנחן אחד נפצע על ידי כריש והיינו בטוחים שזה אותו מפקד, עד שהתברר שאחד הצנחנים ירד לשפת הים, וכריש תקף אותו ופצע אותו. מאז, למרות שאהבתי מאוד את הים, לא העזתי יותר לחצות את המפרץ בשארם א-שייח׳, מרחק של כ-300 מ' במים פתוחים מחשש לכרישים. שבויים מצריים אחרי המלחמה החזקנו אצלנו שבויים מצריים, והיחסים איתם היו טובים. הסוללה שלי הייתה אחראית עליהם. נתנו להם לנהל לבד את מחנה השבויים, ומעולם לא נכנסנו אליו. אחד מהם עבד במרפאת השיניים והסייעת של רופא השיניים באה כל יום למכלאה של השבויים ולקחה אותו כדי שיעזור לה בניקיונות. כך, כל בוקר, צעדה הסייעת של רופא השיניים כשעוזי תלוי על כתפה, ולצידה הולך שבוי מצרי. ברגע שהתברר שמשחררים את השבויים, הם עלו על המשאיות המצריות ויצאו מישראל. חלק מהשבויים נתנו בנו מבט קר שמשמעו, כפי שפירשתי בעצמי: "חכו, אנחנו נגיע אליכם". 36