Page 58 - gidon_bartal
P. 58
גלויה ששלחתי לנעמי ועינת במלחמת יום כיפור עומדת לשלוח טייסים עם מטוסים לעזרת הסורים וזה הדאיג אותו מאוד. למזלנו, איום זה לא התממש. כאשר חזרתי עם ארווין לגדוד, התברר שהקשר שלי פונה מהשטח לאחר שירה לעצמו ברגל מרוב פחד. כך יצאתי לקרב הזה לחודש ימים לבד עם מכשיר קשר, לעיתים על הגב והייתי גם קצין קישור וגם קשר. בבוקר יצאנו לצפון רמת הגולן. נענו כל הזמן אחרי טנקים של צה"ל שפתחו את הצירים, השמידו וקיפלו את הצבא הסורי. על הזחל"ם, בנוסף לארווין, היו מג"ד גדוד 12 בגולני, ואנשי הקשר שלו. היה טיפוס אחד מיוחד שתמיד אזכור אותו: הוא ישב בירכתי הזחל"ם עם נשק דרוך, וכל הזמן הסתכל לכל הכיוונים כאילו הוא מוכן לזינוק כל רגע על אויב שעלול להופיע. התברר לי שזה קצין לא צעיר, ששירת בשעתו בגדוד בגולני, לא מצא את עצמו משובץ בשום גדוד, והצטרף באופן אישי למג"ד ארווין, שאותו הכיר עוד משירותו בגולני. בזמן הנסיעה ראינו לא מעט פצועים סורים בשולי הדרך, אבל לא יכולנו לעצור ולעזור להם מאחר שהיינו חייבים להמשיך בעקבות הטנקים. זה היה מחזה קשה. תוך כדי נסיעה לצפון היינו חשופים לתקיפות של מטוסי מיג סוריים. חיל האוויר שלנו לא היה בשטח מעומס משימות אחרות שהוטלו עליו. בכל פעם שהתקרבו מיגים לגזרה נשמעה אזעקה בכל רשתות הקשר במילים: "מיגים... מיגים... מיגים..." הדרך שלנו להקטנת מספר הנפגעים הייתה להתפזר מהזחל"ם כמה שיותר מהר. מספר זחל"מים נפגעו מאש המיגים, ובאחד מהם היו נפגעים מחיילינו שלא הספיקו לצאת מהזחל"ם. את אזעקת המיגים בקריאות "מיגים... מיגים..." בכל רשתות הקשר, שהזהירו אותנו מהתקפה, לעולם לא אשכח. עם הישמע הקריאות נשכבנו כולנו על הגב וירינו - כל אחד בנשקו - לכיוון המיגים התוקפים. לפתע קרה הבלתי ייאמן:. אחד המיגים הוציא עשן, החל לצלול לכיוון הקרקע, הטייס פתח מצנח ותוך כמה דקות הובא בג'יפ לארווין המג"ד שלנו. הסתכלתי עליו מקרוב. הוא היה קצת פצוע, בעיקר מכוויות, ותוך זמן קצר אנשי המודיעין לקחו אותו לחקירה. זה המיג היחידי שהופל 57 גדעון ברטל סיפור חיי
