Page 69 - gidon_bartal
P. 69
עשרים וחמש שנות נישואין באחד הימים בחודש אוקטובר בשנת 1988 לפנות ערב, הציעו לנו עינת וירדן לצאת להליכה קצרה בקיבוץ כפי שהיינו עושים מפעם לפעם. יצאנו להליכה ולא חשדנו בדבר. כשחזרנו הביתה פתחנו את הדלת והופתענו לראות חדר מקושט בבלונים רבים ושלט גדול: "מזל טוב לעשרים וחמש שנות נישואין". התחבקנו ואפילו התנשקנו עם הילדים, וחגגנו עשרים וחמש שנות נישואין. העוגה הייתה מקסימה. טלפון לעינת מחו"ל כשעינת שירתה בצבא ברמת דוד כסמלת מבצעים בטייסת של ינון, נעמי ואני נסענו לחופשה בשווייץ. היה קשה לשמור על קשר טלפוני עם שני הילדים שנשארו בארץ. טלפון נייד עוד לא היה קיים, וירדן לא היה נגיש לטלפון, לכן התקשרנו לעינת מפעם לפעם. פעם אחת קיבלנו סוף סוף תשובה מהטייסת ברמת דוד. העבירו אותנו לעינת והיא ענתה לנו: "אין לי זמן בשבילכם..." נפגענו מאוד כי היה זה מבצע מסובך להגיע בטלפון משוויץ לבסיס רמת דוד ולטייסת של עינת. לעיתים לקח התהליך חצי שעה ויותר. לכן התאכזבנו כל כך לקבל תשובה שכזו. הקשר בין נעמי וינון שמחנו מאוד כאשר עינת הכירה לנו את ינון. לפי זיכרוני זה היה כחצי שנה לפני פטירתה של נעמי. אני מאושר שנעמי זכתה להכיר את ינון ושהוא זכה להכיר אותה, ועוד יותר משמח אותי שנעמי ראתה את עינת מאושרת בזוגיות. האופנוע של ירדן כשירדן היה כמעט בן 17 הוא מאוד מאוד רצה אופנוע. אמרתי לו שבשלב ראשון יעשה רישיון לאופנוע. כשקיבל רישיון קניתי לו אופנוע שטח קטן יחסית. הוא נהג לנסוע באופנוע למזרע ללימודים, אבל תמיד דרך השדות. אני זוכר כיצד הציע לי לרכוב איתו על האופנוע. עליתי מאחוריו, כמובן בלי קסדה, ונסענו ליער מסריק שמעבר לכביש בין עצים וסלעים, ואני חיבקתי אותו מאחור כדי לא ליפול. הקטע הזכור לי במיוחד היה שכשיצאנו מהיער נכנסנו לשטח מעובד בשם חלקת פראיד, שהיה 68
