Page 22 - gidon_bartal
P. 22
הובלת חישוק אופניים בעזרת ברזל עגול מכופף על כביש חיפה-עפולה 1941 כשהייתי בגן גרו הוריי בבית שהיום הוא בית תינוקות, מול בית א', מרפאת השיניים היום. היה להם חדר אחד ובתוך החדר היו ארון ומיטה ואולי גם שולחן קטן. ידעתי שאימא נהגה להחזיק מעט שוקולד במקום כלשהו בתוך הבית, ורק אחרי חיפוש ממושך גיליתי שהוא חבוי מתחת לארון - המקום הקר ביותר בבית, כדי שלא יימס. נהגתי לקחת את אמנון לבית הוריי והיינו לוקחים שתי חתיכות שוקולד בלבד, כדי שלא ירגישו בחסרון השוקולד וכדי שלא נקבל על הראש. אצל ההורים לא אכלנו כלום כי לא היה להם כלום (כדברי ביבי היום...) לא היה מטבח ואפילו לא קומקום חשמלי. שמרנו מים קרים בכד חרס (ג'רה) שמקרר את המים המתאיידים מדפנותיו ומוריד את הטמפרטורה של המים שבתוכו. כשהיינו בגן אסרו עלינו לטפס על מגדל המים שליד הכלבו. יום אחד טיפסתי, וכתשובה לשאלה איך אני מטפס בלי מבוגר, אמרתי שטיפסתי יחד עם רמי לופי, שהיה מבוגר ממני בשנה. מובן שקיבלתי על הראש, והלכתי שבוע ימים עם בגדי עבודה אחרי הצוהריים. עוד אני זוכר שבתקופת הגן היינו מתקלחים פעם בשבוע בלבד, כי לא היו מים חמים, ובחורף חיממו לנו מים בעזרת פרימוס. סיפור אחרון מתקופה זו קשור לעוף של שבת בצוהריים שאהבתי מאוד וחיכיתי לו כל השבוע. כשהייתי בן חמש או שש שנים אימא חלתה ואושפזה למשך חצי שנה בבית החולים בעפולה. בעקבות המחלה היא לא יכלה ללדת יותר, וכך נשארתי בן יחיד להוריי עד שהם אימצו את וירה. בזמן אשפוזהּ של אימא נסענו, אבא ואני, דרך השדות בכל יום שבת לבקר אותה בבית החולים. נסענו עם עגלה רתומה לשתי פרדות. אהבתי מאוד את הנסיעות האלה משום שאבא נתן לי להיות העגלון, וגם אהבתי את אימא והתגעגעתי אליה מאוד. אבל אליה וקוץ בה: את העוף של שבת אהבתי גם כן, ותמיד הייתי מפסיד אותו, כי חזרנו מהביקור לאחר שנגמרה ארוחת הצוהריים. 21 גדעון ברטל סיפור חיי
