Page 24 - gidon_bartal

ילד שאוהב לקום בבוקר מוקדם. גדעון תקופת חברת ילדים הייתה התקופה הטובה ביותר בילדותי - לא היו דאגות ולא הקפידו על שנת הצוהריים. אהבנו במיוחד לשחק במלחמות במתבן: באמצע המתבן היה מעבר שבו נכנסו העגלות שהביאו את חבילות החציר מהשדה. היינו מתחלקים לשתי קבוצות, כל קבוצה על צד אחד של המעבר על ערמות החציר הגבוהות וזורקים זה על זה את פירות האזדרכת, שקראנו להם "ג'ינג'לך". תמיד נאלץ מישהו לרדת ל"שטח ההפקר" לאסוף תחמושת חדשה (ג'ינג'לך), על מנת שאפשר יהיה להילחם שוב. המחנך שלנו בקבוצת עופר היה ישה מינסקי. הוא הגיע לקיבוץ משער הגולן יחד עם משפחתו, והיה המחנך שלימד אותנו במשך שש שנים. אהבנו אותו ולא היינו עושים לו בעיות. באחד הטיולים הוא לקח אותנו לראות את הזריחה בתבור. יצאנו בשתיים לפנות בוקר, בחושך, עם אוטו משא שהוריד אותנו על הכביש, כשני קילומטר מפסגת ההר וטיפסנו למעלה עד לכנסייה. בדיוק כאשר הגענו, זרחה השמש. אני לא יודע מאיפה היה לו אומץ לקחת 20 ילדים בני שבע בלילה ולעלות איתם בדרך לא דרך לפסגת התבור. אני זוכר שהיו לנו טיולים רבים. באחד הטיולים לקחנו את הרכבת העות'מאנית מכפר ברוך עד שער הגולן, וטיילנו שלושה ימים בעמק הירדן. היינו בכנרת, באל חמה, במפעל החשמל של רוטנברג ועוד, וחזרנו כמובן ברכבת. טיול אחר שאני זוכר היה למערות הקבורה בבית שערים, מול שער העמקים. בטיול זה, בתוך מערות הקבורה, שבר יוסי שיין את רגלו והלך קיץ שלם עם גבס. כללית, מאוד אהבתי ללמוד, פרט לשיעורי ציור עם דן אמיתי. לי לא היה כישרון לציור אז "ציירתי" עם סרגל ומחוגה. לעומת זאת יוכבד נס לימדה אותנו מלאכת יד – לסרוג ולרקום, ואהבתי את זה מאוד. לאה לפידות הייתה ה"מעמלת" - מורה להתעמלות. בתקופה זו לא הייתה בריכת שחייה בקיבוץ, והיא לימדה אותנו לשחות על ספסל התעמלות ארוך. מובן שרק בסגנון חזה, שאותו קל יותר ללמד על ספסל התעמלות ארוך וצר. ייתכן שזוהי הסיבה שעד היום אני שוחה בסגנון חזה בלבד. 23 גדעון ברטל סיפור חיי