Page 51 - gidon_bartal
P. 51
ביזה ביום השני למלחמה, בדרכנו לכיוון גשר דמיה, עברנו את ג'נין ושכם, ובזמן הנסיעה ראיתי חיילי צה"ל נכנסים לבתים של הערבים ומוציאים חפצים מכל הבא ליד, טלוויזיות למשל. לא יכולנו לריב איתם כי הם לא היו החיילים מהכוח שלנו, אך מובן שעל החיילים שלנו שמרנו "נקיים". גשר דמיה (אדם) גשר דמיה הוא אחד הגשרים הגדולים בבקעת הירדן, שהיה עורק תחבורה חשוב בארץ ישראל ההיסטורית, עקב קרבתו לשכם, עמאן, יריחו ובית שאן. הגשר נכבש בידי עוצבת געש ופוצץ בידי חטיבה 45 של צה"ל. באזור זה, שהיה עשיר מאוד בחקלאות, בוסתנים ומים זורמים, התמקמנו בבתים של פלחים ערבים שברחו. בשבוע הראשון שלנו שם, כשירדנו לגשר, ראינו את כל הפליטים הערבים חוצים אותו. התברר לי לאחר מכן שהייתה פקודה של הצבא לפנות את התושבים מקלקיליה, שהייתה קרובה לכפר סבא, לכן הגיעו לאזור משאיות שהורידו אלפי פליטים ליד גשר דמיה, והם חצו אותו לכיוון מזרח, לירדן. המחזה היה לי קשה מאוד: לא נעים לראות אלפי פליטים עם חפצים אישיים על הגב מגורשים בחוסר כול. זה נגד את העקרונות שלי. לא היינו בבית תקופה ארוכה. מחלקת הרכב שלנו לקחה מרצדס מפואר, הכשירה אותו לנסיעה, והשתמשו בו לצרכים שונים. באחד הימים אמרתי לחברי מאיר: "בוא, ניקח את המרצדס, ניסע הביתה לשריד ונחזור למוחרת בבוקר", וכך היה. נסענו דרך הבקעה לכיוון שריד. הדרך כולה הייתה מלאה בטנקים, אך מכונית המרצדס תמרנה ועברה ביניהם. כשהגעתי לשריד הייתה נעמי מאושרת כשראתה אותי, וגם אני הייתי מאושר איתה. לאחר השחרור מהצבא לקחתי את נעמי לראות את המקומות בבקעה שבהם שהינו במשך חודש ימים. אחר כך ירדנו ליריחו ולים המלח, ולבסוף עלינו לירושלים. הפעם ראיתי עשרות פליטים עם חמורים וחפצים אישיים על הגב עולים בחזרה לירושלים. 50
