Page 85 - gidon_bartal
P. 85
הייתה שעת צוהריים חמה ביוני, וכאשר יצאה מחדר המדרגות לאור השמש היוקדת ראיתי שהיא נשברה והתמוטטה. השכבנו אותה על האלונקה ועלינו לאמבולנס שחנה על הכביש מול ביתנו, ושם, מחוץ לאמבולנס, ניסו להחיות אותה באמצעות מכות חשמל על החזה. אותי ואת עינת הרחיקו מהמקום. הם המשיכו בטיפול הזה גם בעת הנסיעה לבית החולים. אותי הושיבו בכסא הקדמי של האמבולנס כדי שלא איחשף לטיפולים שנעשים לנעמי בדרך לבית החולים. הנסיעה לבית החולים נראתה לי כמו נצח. האמבולנס הבהב, הפעיל סירנה, וכל המכוניות פינו את הכביש. כל מכונית שלא פינתה לנו את הדרך הייתה מייד כמו מחט בליבי. כאשר הגענו לבית החולים הועברה נעמי למיון, והמשיכו לנסות להילחם על חייה. אני נשארתי מחוץ לחדר והרגשתי שזה כבר הסוף. אחות שניסתה לעודד אותי לא הצליחה. אמרתי לה שאני רוצה להישאר לבד, והיא כיבדה את בקשתי. לאחר כשעה של עבודה מאומצת של הצוות הרפואי וניסיונות להחיות את נעמי, יצא אליי אחד הרופאים ואמר לי: "לצערנו לא הצלחנו - נעמי נפטרה". שאלתי אם אוכל להיפרד ממנה, ואז הכניסו אותי לחדר הטיפולים. נעמי שכבה שם בעיניים עצומות עם חיוך שליו על השפתיים. ישבתי איתה שעה ויותר. ליטפתי אותה ונישקתי אותה, ובעיקר נפרדתי ממנה. היא הייתה שקטה ורגועה כאילו עדיין בחיים. לקראת ערב הגיעה שרית האחות לבית החולים יחד עם עינת. עינת ואני התחבקנו ובכינו... בכינו... ובכינו. ירדן שהיה עם חבריו במוסד ביום שישי רגיל, לא ידע שהמצב של אימא הידרדר ושהיא פונתה לבית החולים ושם נפטרה. כאשר התחלתי לעבוד על סיפור חיי, סיפר לי ירדן שהוא בכלל לא ידע שאימא עברה בצוהריים התקף לב, ושפונתה לבית חולים ושם נפטרה. לדבריו, גילה גיסתי באה אליו למוסד לפנות ערב וביקשה ממנו לבוא איתה לביתנו. כאשר נכנס הביתה חיבקתי אותו חיבוק ארוך ואמרתי לו שאימא נפטרה, ואז פרצתי בבכי מר ולא יכולתי לשלוט בעצמי, והוא בכה יחד איתי. לדבריו, זו הפעם הראשונה והאחרונה שהוא ראה אותי בוכה. הוא סיפר לי שהוא זוכר שעל דלת חדרנו תליתי פתק בכתב יד: "נא להימנע מביקורים". פשוט לא יכולתי לראות אנשים באותו יום. ביקשתי להיות עם עצמי ועם בני משפחתי הקרובים. שנינו נזכרנו שכמה ימים לאחר ההלוויה באתי לחדרו של ירדן במוסד. הדלת הייתה נעולה. הוא לא הסכים לפתוח אותה וביקש ממני שאשאיר אותו לבדו. לאחר שניסיתי לשכנעו לפתוח את הדלת הנעולה ללא הצלחה, ויתרתי והשארתי אותו לבד. 84
